אז אחרי שהגענו לסינגפור בקצת יותר מ-500 דולר עם טיסת הלואו קוסט הארוכה בעולם, ובילינו כמה שעות בטרמינל עד הבוקר, הגיע הזמן להתחיל לחוות את העיר-מדינה.
בתור הדבר הראשון חיפשנו את תחנת הרכבת לעיר. בתחנה רכשנו כרטיס בשם Ezlink – מעין 'רב קו' מקומי.
הכרטיס הזה מומלץ בחום – הוא עולה 20 דולר סינגפורי, מתוכו 5 פקדון – ואפשר לנסוע איתו ברכבת התחתית והאוטובוסים בעיר בלי להתעסק עם כסף קטן.
הנסיעות עצמן מאוד זולות – לנו עלה כ-30 דולר סינגפורי לשבוע שלם – ונסענו הרבה.
אז עלינו לרכבת והתחלנו לנסוע למלון שלנו במרכז העיר.
"שלום לך אח גדול"
הדבר הראשון ששמנו אליו לב בתחנה הוא הכמות העצומה של המצלמות.
בכל פינה, וגם בכל מקום אחר פנוי בתקרה היו תלויים עשרות מוטות עם מצלמות.
ההרגשה הכללית היא שהכל מצולם, הכל מתועד – ומישהו בצד השני רק מחכה שתסטו טיפה מהנורמה בשביל לתת לכם קנס, הצלפה או קלבוש…
קנס, אגב, ניתן אם אוכלים או שותים ברכבת התחתית, חוצים כביש שלא במעבר חציה, ועל כל דבר אחר שרק עולה על הדעת.
האמת היא, שלא ממש ברור לצורך מה צריך עשרות מצלמות בכל מקום – זה היה נראה מוזר.
ההסבר ההגיוני היחיד לכ"כ הרבה מצלמות הוא שיש כמה מצלמות שמצלמות את האנשים, והשאר כנראה מצלמות אחת את השניה…
ככה גם משרתים את המיתוס של האח הגדול וגם מריצים קצת צחוקים על הדרך…
והאמת? אם לשפוט לפחות לגבינו – זה עבד;
כי גם אחרי הנחיתה בדרך חזרה מסינגפור לאתונה, עדיין מצאנו את עצמנו נצמדים יפה לימין, נמנעים מקשר עין עם מצלמות ומחכים יופי לאור הירוק ברמזור. האילוף עובד!
ועכשיו ברצינות: התוצאה של כל המצלמות היא שבסינגפור הכל נקי ומצוחצח, שלא לומר סטרילי.
אמנם מצאנו כמה ניירות זרוקים פה ושם וכמה אנשים שחצו את הכביש ברמזור אדום, אבל אלה היו מקרים חריגים (וסביר להניח שהאנשים האלה כבר לא איתנו…)
בנוסף – סינגפור היא אחד המקומות הכי בטוחים בעולם, ככה שכנראה הם יודעים מה הם עושים.
איך שיצאנו מתחנת הרכבת במרכז העיר חטפנו ישר בפרצוף את מזג האוויר הטיפוסי של סינגפור – חום ולחות די קיצוניים.
למי שלא יודע – סינגפור יושבת ממש על קו המשווה.
וזה אומר שבמשך כל השנה מזג האוויר שם הוא מאוד חם, ומאוד לח.
כמה לח? בואו נגיד שתל אביב באוגוסט נחשבת למדבר ביחס לסינגפור…
אז התחלנו ללכת לכיוון המלון ואחרי 3 דקות כבר היינו צריכים מזגן.
למזלנו, מצאנו סניף של סטארבאקס ממש ליד. נכנסנו ונהנינו מקפה בטעם מיוחד של חג המולד…
הגענו למלון, ומאחר ונותרו לנו עדיין כמה שעות עד לצ'קאין – שמנו את התיקים והתחלנו לטייל בעיר.
"אוכל, קדימה אוכל!"
התחלנו לטייל באיזור מסביב למלון, ולא עברו 5 דקות לפני שכבר רצינו שוב לברוח מהחום.
ואז נתקלנו לראשונה ב"ספורט הלאומי" של סינגפור: בילוי בקניון.
כן, בסינגפור יש ריכוז לא הגיוני בעליל של קניונים – זה משהו באמת בלתי נתפס – גם למי שהיה בארה"ב – בירת הקניונים העולמית…
זה נראה כאילו מישהו קבע תקן שעל כל 1000 תושבים חייבים להרים קניון – וככה עשו.
אחרי הקניון השלישי (הם מחוברים אחד לשני) כבר התחלנו להיות רעבים.
למזלנו, ממש ממול ליציאה מהקניון ראינו עוד משהו מאוד ייחודי לסינגפור – מרכז אוכל – או כמו שהוא נקרא באנגלית – Hawker Centre, על שם כיסאות ההוקר הרבים שיש בו.
מדובר במבנים שלמים, שבהם עשרות ואפילו מאות של דוכני אוכל, ובאמצע ביניהם שולחנות ישיבה עם הוקרים.
כיאה לסינגפור, הדוכנים מאוד נקיים והאוכל עממי וטוב. יותר מזה – הוא גם ממש, אבל ממש זול – כ-3 דולר סינגפורי למנה (דולר סינגפורי = כ-2.5 ש"ח).
למי שאוהב אוכל אסייאתי – זה לא פחות מגן עדן.
אגב, קיימים דוכנים שעוברים מדור לדור אפילו מאות שנים, וחלקם אפילו קיבלו כוכב מישלן…
הבעיה היחידה שלי ושל אחי היא שאנחנו צמחוניים – וסינים לא ממש מתחברים לקונספט הזה, אלא יותר נוטים לאכול כל דבר שזז. לדעתי לא ירחק היום והם יתחילו לאכול אפילו iRobot'ים…
למזלנו, יש כמה צדיקים בעיר הזו, ומצאנו בכל מרכז כזה גם אוכל צמחוני.
אגב – מאחר וכ-10% מהאוכלוסייה בסינגפור היא הודית – יש הרבה מאוד דוכנים של אוכל הודי אותנטי וטעים במיוחד בעיר.
"שובר סתימות"
אז אחרי הלילה הארוך של הטיסות והארוחה הטובה, היה בא לנו איזה אורביט טוב בשביל להוריד את רמת החומציות.
אממה? יש בעיה – מסטיקים בסינגפור הם לא חוקיים. עצם ההכנסה שלהם למדינה היא לא חוקית – ויכולה לגרום לקנס של מאות דולרים.
אפילו בפיצוציות שם מוכרים רק סוכריות – לא מסטיקים.
אבל כשסחבק חייב מסטיק הוא חייב מסטיק. אז התחלנו לחשוב על לחפש מישהו "שיארגן אותנו"…
ואז התעורר אתגר חדש – איך מוצאים את "סוחר המסטיקים השכונתי"?
אז התחלנו בלבדוק אם יש אפליקציות לנושא – לא מצאנו.
הלכנו לחפש באיזורים מפוקפקים, אבל אין באמת כאלה בסינגפור.
בשלב כלשהו פשוט התייאשנו וכבר עמדנו להיכנס ל-7-11 (הרשת המקומית של הסופרמרקטים העירוניים) ולקנות סוכריות.
ואז הגיע מישהו מאחורינו ושאל בשקט: "תגידו, אתם רוצים לקנות אורביט בשקל"?
"אורביט??" שאלנו.
"ששששששש!" הוא ענה, "כן, אורביט בשקל".
"ברור!!! יש לך?" שאלנו.
אז הוא ענה שאין אורביט, אלא רק מסטיק בזוקה.
אז קנינו את המסטיק בזוקה. התחלנו ללעוס, ואז פתחנו את הפתקים של העתידות:
לאח שלי היה כתוב בפתק: "בעשרים השנים הקרובות כבר לא תגיע לירח".
ואצלי היה כתוב: "אח שלך עוד יצא בזול, בעשרים השנים הקרובות אתה בכלל לא תראה את הירח…"
בנקודה הזו התעוררתי בבעתה באמצע האוטובוס…
מסתבר שהייתי כל כך עייף מהלילה בטיסה הארוכה שפשוט נרדמתי באוטובוס והתחלתי לחלום על מסטיקים בסינגפור 🙂
זה היה סיום אירוני משהו ליממה של טיסות – חזרנו לחדר במלון, עשינו צ'ק אין והלכנו ישר לישון…
אז מה יש לעשות בסינגפור במשך שבוע?
התשובה הקצרה היא: לבקר בכל יום ב-Hawker Centre אחר. הנה כמה המלצות:
- Lau Pa Sat–נמצא ממש במרכז העיר בבניין בן כ-150 שנים עם צורת מתומן.
בשעות הערב סוגרים את הרחוב מאחורי הבניין, ופותחים הרבה דוכנים של סאטאי (מעין שיפודים על האש עם רוטב בוטנים מיוחד) – נקרא גם "Satay Street". מ-א-ו-ד מומלץ.
- Chinatown Complex– מרכז האוכל הגדול בסינגפור – עם מאות דוכנים. יש שם דוכן עם כוכב מישלן, ותור ארוך בהתאם…
המרכז פחות נקי ממקומות אחרים, אבל עדיין חוויה מעניינת.
-
"אחי, אכפת לך להשאיל לי לרגע את האגזוז? אני רוצה להכין עוף מעושן" – Chinatown Complex Tiong Bahru– נמצא ליד צ'יינה טאון. יש שם דוכן עם כדורי אורז ברוטב מיוחד שקיבל ציון לשבח במדריך מישלן ששווה לבדוק.
למי שנמאס ממרכזי ההוקר – אפשר כמובן לאכול גם בקניונים.
ומעבר לאוכל – בסינגפור יש לא מעט אטרקציות מעניינות.
את היום השני החלטנו להקדיש לצ'יינה טאון – רובע מעניין מאוד בעיר. האמת היא שזה קצת מוזר שבעיר-מדינה עם 80% סינים יהיה רובע בשם הזה – אבל זרמנו.
ברובע הזה יש רחוב אחד מרכזי הכולל דוכנים של אוכל (מתמחים בעיקר בפירות ים), וחנויות לתיירים. באופן לא מפתיע הרחוב נקרא – Chinatown Food Street.
בצ'יינטאון יש גם מקדש בודהיסטי גדול בשם Buddha Tooth Relic Temple.
מדובר במבנה בן 4 קומות שמומלץ מאוד להיכנס אליו ולחוות את האווירה.
לחובבי המדיטציות – אפשר להיכנס שם לחדר מיוחד ולהתייחד עם המחשבות (ובבקשה לא להירדם ולחלום על מסטיקים…)
מי הגאון ששם סירה על גג של בניין?
האטרקציה המרכזית בסינגפור היא ביקור במלון מרינה סאנדס (Marina Sands).
המלון עם הצורה הייחודית של סירה הוא אולי סימן ההיכר הכי מפורסם של סינגפור.
על הגג של המלון יש דק עם תצפית לעיר בעלות של כ-25 דולר סינגפור, ואפשר לתפוס ממנו מבט רחוק ומקנא בבריכה המפורסמת על הגג (לאורחי המלון בלבד).
מומלץ מאוד לעלות לתצפית הזו קצת לפני השקיעה בשעה 19:00, ולהישאר עד 20:00 בערב למופע האורות שיש במקום בכל יום.
מהמלון ישנו גשר עם מעבר למתחם ה-Gardens By The Bay.
מדובר במעין גן עם צמחיה רבה, אגמים מלאכותיים ועצים גבוהים ממתכת.
באתר ישנן מספר אטרקציות מרכזיות:
- Supertree Grove– שביל ליד העצים המלאכותיים הענקיים – בחינם.
- Skyway– מעין מסלול הליכה תלוי בגובה של כ-50 מטר בין ה'צמרות' של העצים המלאכותיים, מהם ישנו נוף יפה של הגנים ושל מלון מרינה סאנדס.
בתשלום של 8 דולר סינגפורי. נחמד מאוד. - Cloud Forest– גן מקורה בכיפה שקופה (וממוזג), הכולל מעין הר מלאכותי מלא בצמחייה ומפלים, ושביל שיורד ממנו.
ממש נחמד. (כ-20 דולר ל-Cloud Forest + Flower Dome). - Flower Dome– נמצא ממש ליד ה-Cloud Forest וכולל אינספור סוגים של פרחים.
גם נחמד – בעיקר לילדים. כ-12 דולר (כ-20 דולר ל-Cloud Forest + Flower Dome).
אי השעשועים
את היום השלישי הקדשנו לביקור באי סנטוסה. מדובר באי לא מאוד גדול, שהוא מעין 'איזור השעשועים' של העיר.
באי יש את Universal Studios למי שמעוניין, ועוד לא מעט הפעלות לילדים ומבוגרים.
לאי אפשר להגיע או ברכבת (עלות של 4 דולר סינגפורי הלוך-חזור), או ברכבל (כ-30 דולר סינגפורי הלוך-חזור). לא קשה להבין במה בחר עבדכם הנאמן – בכל זאת – טיול לואו קוסט…
המחירים באי יחסית יקרים, בצורה לא מפתיעה – אבל הוא מהווה Break נחמד מההמולה של העיר.
יש בו אפילו חוף נחמד שמזכיר קצת (אבל רק קצת) את תאילנד, וגם את הנקודה הכי דרומית ביבשת אסיה.
דוריאן בחלב אמו
ביום הרביעי כבר התחיל קצת לשעמם לנו, אז חשבנו לקחת את עצמנו לקצה הצפוני של סינגפור – הגבול עם מלזיה.
הנסיעה לשם לוקחת כשעתיים – כולל רכבת לעיר בצפון המדינה בשם Woodlands, ומשם אוטובוס לפארק נחמד על גדת הנהר המפריד בין סינגפור למלזיה.
במהלך הנסיעה קלטנו את השיטה הסינגפורית לפתרון מצוקת הדיור – במלוא הדרה.
שורות אינסופיות של בניינים בני 20-30 קומות, שנראים כאילו לקחו אחת ועשו לו העתק-הדבק. ליד כל 2 בניינים יש בניין בן כ-5-10 קומות לחנייה של רכבים, וליד כל 20 בניינים – יש…
קניון. אלא מה?…
ככה זה כשהמדינה יודעת לתכנן.
לעיר Woodlands הגענו בסביבות הצהריים, וכמובן בשלב הזה כבר היינו רעבים.
אז נכנסנו, תאמינו או לא, לקניון, כי הרי איפה שלא נמצאים יש קניון – ואכלנו שם.
אחרי הארוכה חיפשנו קינוח, ומצאנו קינוח עם פרי בשם 'דוריאן' (Durian).
עכשיו, למי שלא מכיר מה זה דוריאן… דוריאן זה פרי מקומי (איזור מלזיה-אינדונזיה), שהדרך הכי טובה להגדיר אותו היא הכלאה לא ממש ברורה בין גויאבה לפול.
כן, איכשהו זה בערך מה שמקבלים.
הבעיה בדוריאן הזה, היא שיש לו את אחד מהריחות המזעזעים שקיימים עלי אדמות.
עד כדי כך מזעזע, שאסור להכניס אותו לרכבת התחתית (גם על זה כנראה יש קנס – ואפילו מכות)
אבל עזבו קנס או לא – אין ספק שאחרי שאכלתם דוריאן – הטעם שלו הולך להישאר לכם בפה גם אחרי שבוע.
חלק מהמקומיים דווקא אוהבים מאוד את הפרי האקזוטי;
עד כדי כך שזוג מקומיים שהתלהב מזה שאכלנו את הקינוח עם הדוריאן התחיל לדבר איתנו, ואפילו המליץ לנו על חנות המתמחה בקינוחי דוריאן.
הבנו עם מי יש לנו עסק, ובחיוך ישראלי "מנומס" אמרנו תודה והמשכנו…
אגב, בקניון שבו ביקרנו ביום שאחרי, בקצה המזרחי של סינגפור, היתה חנות של שטרודלים, שבה היו שטרודל תפוחים, שטרודל תות, ו… נכון, שטרודל דוריאן.
ומאחר וחובב שטרודל אנוכי, טעמנו גם אותו. נראה לי שאחרי זה אני כבר לא ממש מתכוון לאכול יותר דוריאן בחיים האלה – יש גבול לכל תעלול!
רחוב Orchid והגנים הבוטניים
אחרי הביקור ב"צפון המדינה" חזרנו ברכבת למרכז העיר, ישירות לגנים הבוטניים של סינגפור.
מדובר במעין פארק גדול במרכז העיר, עם הרבה מאוד צמחייה טרופית, וכן גנים ייחודיים של קקטוסים, ג'ינג'ר ושאר מיני ירוקים.
אין לי יותר מדי להגיד על סוגי הצמחים – אבל למזלנו לא היה שם יותר מדי חם.
במרחק של כ-10 דקות מהגנים הבוטניים שוכן רחוב Orchid. הרחוב מפורסם בגלל הכמות העצומה של הקניונים שיש בו – עם חנויות של כל מותג אפשרי.
מאחר והיינו שם בדצמבר – הכל היה מקושט לקראת חג המולד, והיתה אווירה חגיגית.
היתה לנו רק בעיה אחת עם המקום – הגענו לשם ביום הראשון כשחיכינו לצ'קאין בחדר, ולכן היינו ממש עייפים (זוכרים את החלום על סוחר המסטיקים? זה קרה שם).
לא שזה משנה יותר מדי – גם אם היינו נכנסים לעוד 100 קניונים – זה עדיין היה נראה אותו הדבר…
אטרקציות נוספות בסינגפור ששווה לשקול:
צפונית לגנים הבוטניים יש את הספארי של סינגפור, ובלילה מומלץ ללכת לספארי הלילה הצמוד. שמענו על שניהם דברים טובים. אלינו זה פחות דיבר – אבל למי שיש ילדים שווה לשקול.
מה עושים אחרי שבוע שלם בסינגפור?
אז במשך שבוע היינו בכל קצה אפשרי של סינגפור המדינה (חוץ מהקצה המערבי, בשביל שתהיה סיבה לחזור…).
אז נכון, סינגפור היא המדינה כנראה הכי מערבית במזרח הרחוק, והיא נקייה וגן עדן של אוכל אבל האמת היא שהרגשנו שדי מיצינו.
אבל, מאחר והטיסה היתה צפויה להמריא רק ב-2 בלילה, והצ'קאאוט היה כבר ב-12 – נשאר לנו למעשה עוד יום שלם לבלות בעיר.
בגלל החום, לא התאים לנו להסתובב בחום של העיר ולהגיע מזיעים לשדה התעופה.
אז מה עושים?
התשובה ברורה – בודקים איך זה לבלות 12 שעות בשדה התעופה הטוב ביותר בעולם…
ועל כך – בחלק הבא…
